5מיד כל חיה אדרשנו. עי' רש"י לפי שחטאו כו' הרי מפרש כפשוטו שה' ידרוש נפש האדם מיד החיה אשר תהרגנו, וע"ש בראב"ע דפירש יותר דחי' מתחייבת מיתה ביד"ש ומיתתה ע"י חיה אחרת. אבל הספורנו מיאן בזה שיהי' לחי' עונש, והרמב"ן נסתפק בזה אי שייך עונש לבע"ח, ואי מיתת שוה"נ עונש אל השור. ועי' שו"ת הרשב"א ח"א סי' קי"ד שאלתני מ"ש רמב"ן שאין טעם עונש בהמה שהזיקה כדי לייסר בעלי' שהרי אפי' שור המדבר שהזיק ח"מ, והקשית דפלוגתא דר"מ ור"י פוטר בשור מדבר ור"מ מחייב בב"ק דמ"ד ב' ואע"ג דסתם משנה כר"מ, וראינו התם שור האשה או שור הקדש ומדבר ר"י אומר שור מדבר כו' פטורין ממיתה שאין להם בעלים, ואפ"ה קיי"ל כר"י וההוא סתמא לאו סתמא מקרי הואיל ואיכא פלוג' דר"י בצדה, דבפ' המניח דכ"ח שברו כדו בר"ה פליגי ר"מ ור"י וסתמא כר"מ ואפ"ה פסק הרי"ף כר"י ופי' הרמב"ן דהדין עמו דלאו סתמא איקרי הואיל ופליג ר"י בצדו, ובפ' החולץ דמ"ב א' נמי אמרי דכי הא סתם ואח"כ מחלוקת הוא ואין הלכה כסתם. תשובה. אפשר שהרב לא נתכוון בפי' התורה לומר שכן הלכה אלא לומר שאין עונש מקנס הבעלים שהרי שור המדבר חייב לר"ח ולא נחלקו ר"מ ור"י בדבר זה אלא לומר שזה מדין קנס הבעלים לר"מ ולר"י מגזה"כ, ומ"מ מה שעלה בדעתך שכל סתם ומחלוקת בצדו הלכה כמחלוקת ז"א ובההוא דהחולץ לא אמרו הוי לי' סתם ואח"כ מחלוקת והלכה כמחלוקת אלא אין הלכה כסתם אמרו, ונפק"מ היכי דמסתבר טעמא דמחלוקת שבצדו י"ל דאין הלכה כסתם כדאי' בנדה דל"ב ונ' וטעמא משום דכל סתם ומחלוקת בצדה אינו סתם גמור אלא אותו סתם דיחיד ורבים דהלכה כרבים, ופעמים הל' כיחיד היכי דמיסתבר טעמי' ע"ש. ועי' מלא הרועים ח"ב ערך סתם ומחלוקת ובס' לוית חן ד"ה הק' על רמב"ן שינקום הנרצח ע"י החי' דהא בפ' ד' מיתות אי' דמיתות ב"נ אינו אלא בסייף או בחנק, ובכתובות ד"ל וסנהד' ל"ז משחרב ביהמ"ק דין ד' מיתות לא בטלו מי שנתחייב סקילה או חיה דורסתו כו' הרי דמיתת חי' במקום סקילה, א"כ האיך אמר הקב"ה דמיתת רוצח ע"י חי' ומיתתו אינו אלא בסייף או חנק וצ"ע: וראיתי עוד בס' בית האוצר מערכת א' כלל נ"ה שהביא ג' דעות א'. דרק באדם שייך עונש, ב'. גם בבע"ח. ג'. דגם בדומם שייך עונש אם ניזק אדם על ידם, כמ"ש בב"ר פכ"ו אפי' מקל או רצועה ע"ש, וכ"ה במ"ר קהלת עה"פ עת אשר שלט האדם ע"ש. וכ' שם הכוונה שהניצוץ הקדוש שבו הוא חיותו. ודומם אשר המית אדם ע"י מסתלק ממנו הקדושה שבו ע"ש שהאריך בזה ובענין אין עונשין מן הדין בבהמה. ובכלל כ"ד. ומזה יהי' ראי' להמבואר בצוואת הרה"ק ר' פנחס מקאריץ ז"ל שכל הדברים שבעולם יש להם חיות ואפי' דומם ע"ש וע"ע בס' לב שמח על ס' המצות בשורש י"ד: וע"ע בשו"ת רמ"ע מפאנו סי' ל"ז בשם ס' הקנה וז"ל עוד הוסיף לשבח עור השליל לתפילין יותר מכולם למצוה מן המובחר כי אחר שאין בריה יוצאת לאויר העולם שאינה מקבלת דין שעוה"ז נברא בדין והשליל פטור מהדין שלא יצא לאויר העולם עכ"ל מבואר דיש ענין דין ועונש גם בבע"ח, וע' במכילתא משפטים ובמד' שוחר טוב תהלים כ"ח: וראיתי עוד בס' חמדת ישראל בקונ' נר מצוה דיני ב"נ אות ל"ג שכ' דבאמת ר"מ ור"י פליגו בזה אי יש עונש בבע"ח ולפי"ז הי' להם ראי' דהלכה כר"מ מדברי רבינא חולין קל"ח ב' דעוף טהור שהרג נפש מחויב לאתוי' לב"ד לקיים בו ובערת הרע מקרבך. מבואר דרבינא ס"ל דמיתת שוה"נ מצד ובערת כמו מיתת האדם, וא"כ אין נפק"מ בין יש לו בעלים או לא. וכיון דרבינא דהוי בתראי ס"ל כר"מ ממילא הלכה כמותו עש"ה. וע"ע בס' בנין דוד על אינה בפתיחה אות ח':6שופך דם האדם. בב"ר פל"ד סי' י"ט ע"י שליח דבב"נ יש שליח לדבר עבירה וע' פרשת דרכים דרוש ב' שהק' מסנהד' כ"ט דנחש הי"ל לטעון דברי הרב כו' ולהמד' ל"ה מועיל בב"נ דישלד"ע, וע' בש"ר פ"א סי' י"ז בויאמר בילדכן את העבריות דלמה צוה להרוג אותם ע"י המילדות כדי שלא יתבע ה' ממנו ויפרע מהם, ועי' יפ"ת, וי"ל דהא דבב"נ חייב המשלח רק בשפיכת דמים אבל בשאר עבירות, אשלד"ע דומי' דישראל, ודמיון בקידושין מ"ג האומר לשלוחו צא והרוג שמאי אומר שולחו חייב מ"ט דגלי רחמנא אותו הרגת בחרב בני עמון. הרי דלשמאי יש חילוק בישראל בין שפ"ד לשאר עבירות, וא"כ בב"נ נמי יש חילוק, ועי"ל דנחש הסית לדבר אכילה ובכה"ג אף בב"נ אשלד"ע כמ"ש שם לשמאי בצא בעול את הערוה וכו' שלא מצינו זה נהנה וזה מתחייב. וכמו כן י"ל בב"נ ע"ש: והנה לפמ"ש במלא הרועים ערך ב"נ אות י"ב הא דבב"נ ישלד"ע דוקא לענין זה שמשלח חייב אבל השליח ג"כ חייב שעשה עבירה בפועל ע"ש. א"כ א"ש הא דמסית אף דישלד"ע מ"מ השליח ג"כ חייב וע' בפנ"י קידושין שכ' דעל עבירה אחת לא יתחייבו המשלח ושליח וי"ל דוקא בישראל אבל בב"נ חייב השליח והמשלח. ועי' בערבי נחל בדרוש ב' לשה"ג ומ"ש לעיל בפ' בראשית ג' ג' ועי' ג"כ בתומים סי' ל"ב סק"ב שהאריך בזה עש"ה: ובמג"א סי' תמ"ח סק"ד הביא דעת המשאת בנימן אף דאין עכו"ם נעשה שליח לישראל ולא ישראל לעכו"ם אבל נכרי לנכרי יש שליחות, ועי' סמ"ע סי' קפ"ח וש"ך סי' רמ"ג סק"ה, וב"ש אה"ע סי' ה' סקי"ט. ובקצוה"ח סי' קפ"ח כ' דראיות הב"ש מת"ה אינה ראי' דהת"ה מסופק אי מנכרי לנכרי שייך אשלד"ע כמו בישראל או בעכו"ם ישלד"ע אבל היכי דאין שליחות לד"ע משמע דיש שליחות כה"ג וכהמ"ב וע' חדושי מהרא"ך שם לאא"ז הגה"ק מסאכאטשוב ז"ל שהאריך בזה: ובס' בית האוצר ח"א כלל ע"ט כ' דבר נחמד די"ל סברות דברי הרב דקיי"ל החשוד על הקל אינו חשוד על החמור וא"כ כ"ש דחשוד אמחשבת עבירה אין נעשה חשוד עי"כ לעשת עבירה בפועל. כגון אם רצה לאכול איסור ומחמת אונס לא עלה בידו אין נעשה חשוד כיון דל"ה לו רק רצון ויוכל להיות שיתעורר טבע נפשו הישראלית ולא יתנהו לשבור בפועל. ועתו"ס כתובות דע"ב במאכילתו שאינו מעושר אם רצתה להאכילו אינה יוצאת בלא כתובה. דיכולה לומר אם היית בא לאכול הייתי מונעת אותך עכ"ל, ולפמ"ש בל"ז אין נעשה חשודה במחשבה אולם בס' יד מלאכי כ' דלפ"ע הוא מיד כשנותן ואפי' אם אירע ולא אכלו המקבל עבר אלפ"ע ע"ש ונמצא הוי הנתינה לבד עבירה בפועל לא לבד מחשבת ורצון עבירה. וע"ע בב"ק דק"ח בעי רבא עמד לישבע שקר ולא הניחוהו מאי תיקו, מוכח לכאו' דאיבעי' הוא אם נעשה חשוד ע"י המחשבה ע"ש וזה י"ל בשליחות עבירה אף שקיבל השליח השליחות אמרי' דבבואו לעשות יחזור בו ולא יעשה בפועל ונמצא דנעשה רק שליח רק אז בשעת עשיית מעשה השליחות: ובגיטין דכ"ד בנותן גט לאשתו וא"ל הוי שליח להולכה עד דמטית התם ושם הוי שליח לקבלה ל"מ דלא חזרה שליחות אצל הבעל, וברש"י שליח לא מקרי רק כשראוי לחזור לשולחו לומר עשיתי שליחותך. וכאן היא נעשית בעל המעשה ע"ש והכוונה בשליחות דגם רגע אחר עשיית מעשה השליחות עדיין הוא שליח המשלח משא"כ שם נהפכת להיות מתגרשת. ולפי"ז י"ל דבעינן ג"כ דגם רגע לפני עשיית מעשה שליחות כבר יהי' שליח המשלח. משא"כ בדבר עבירה דנעשה שליח רק עם מעשה השליחות יחד ל"מ שליחות, וזה"פ דברי הרב יש לנו להחזיק שלא יעשה המעשה, ורק נעשה שליח עם עשיית המעשה יחד לא רגע קודם ול"מ דלא חזרה שליחות, ולפי"ז א"ש הלח"מ פ"ג ה"ט מע"ז שכ' כיון דאחר עשאו לעכו"ם שליח הוי כאלו עשאו הוא וחייב עכ"ל, והק' המפו' הא אשלד"ע ולהנ"ל א"ש דאשלד"ע דע"י המחשבה אין נעשה חשוד וזה רק בכה"ת דאין מחשבה רעה מצטרפת למעשה אבל בע"ז דמצרפת כמ"ש בקידושין ל"ט שפיר נעשה שליח מקודם וישלד"ע. וא"ש המ"ד דבב"נ ישלד"ע דבעכו"ם נמי מצטרף מחשבה כמעשה כמ"ש בתוס' קידושין שם ד"ה מחשבה בשם המ"ר ושפיר בב"נ ישלד"ע. וא"ש הא דיבמות קי"ח המזכה גט במקום יבום שהיא שונא ליבם וזכות הוא לה וזכין שלא בפני' או זמנין דרחמא לי' אין חבין כו' ומסיק דספק הוא וחולצת ולא מתייבמת, והק' המפו' דהשתא דספק ואינה מתייבמת שוב ליכא חשש דרחימא לי' וא"כ שוב הוי זכות גמור וגם חליצה לא תיבעי', ולהנ"ל א"ש דזכי' מטעם שליחות א"כ בשלמא אם הי' בעצם זכות אז הי' נעשה שליח גם רגע קודם משא"כ עתה דחיישי' דרחמא לי' והוי חוב בעצם ורק מפאת קבלתו הגט דספק מגורשת חולצת ולא מתייבמת עי"ז נעשה זכות. א"כ הא א"א לו להעשות שליח רק עם קבלות הגט יחד ול"מ עכת"ד בקיצור והוא כפתור ופרח: ולפענ"ד נראה לפרש דברי המד' דבב"נ ישלד"ע ע"פ פלפול, ונקדים גמ' דיומא די"ח אנו שלוחי ב"ד ואתה שלוחנו משביעין כו'. שמא תשנה כו' וקשה הלשון דמשמע דמשום זה שהוא שלוחם לא ישנה ממה שאמרו לו. והגרע"א ז"ל הק' ג"כ דבאמת עבודה ביוה"כ מלאכה ובכרת רק דצותה התורה. אבל שלא לצורך הוי מלאכה ואם ישנה שיתקן מבחוץ ויכניס כדעת הצדוקין יחייב על מלאכה ואיך חל השבועה דהוי מושבע ועומד ע"ש, וי"ל דבחולין ד"ג ע"ב אי' שחיטת כותי מותרת בד"א בעומד ע"ג אבל בא ומצאו ששחט חותך כזית ונותן לו אכלו מותר לאכול משחיטתו ופרש"י בעמוד א' דאע"ג דהוחזקו לעצמן אין מקפידין אם יאכלו ישראל נבלות דלית להו לפני עור ע"ש והקשה בראש יוסף על לשון חותך כזית הא גם חצי שיעור אסור דלא ניתנו שיעורין לב"נ ומסתמא כותים ג"כ מוזהרים אח"ש, ונ"ל דהנה הטעם דאשלד"ע דדברי הרב כו': ושמעתי מהגה"ק מאסטראווצי זצ"ל להסביר הדבר דלא שייך שליחו של אדם כמותו דבטח לא עשה מטעם שליחות המשלח רק מדעת עצמו דאי מחמת ציווי של משלח בטח הי' שמע להציווי של השי"ת שלא לעשות עבירה ואם עשה ע"כ לדעת עצמו עשה. ולכאורה י"ל לעולם דעשה עבור ציווי המשלח ואי דיעבור על ציווי השי"ת ז"א דהא הוא לא יעשה כלל עבירה אם ויעשה ע"פ ציווי המשלח ושוב יהי' שליח לד"ע, אכן זה אינו דאף אם המשלח יעבור הוא ג"כ יעבור אלפני עור ויעבור על ציווי השי"ת ושפיר אשלד"ע. נמצא דכל מה דאשלד"ע רק אי שייך לפ"ע ודפח"ח. ולפי"ז קשה אמאי אכלו מותר לאכול משחיטתו, דלעולם י"ל דנבלה, והא דאכל משום דנתנו לו ויתחייב הנותן, ואין לומר דאשלד"ע, ז"א דכל הטעם רק אי חייב אלפ"ע וכותי לית לי' לפ"ע ושוב ישלד"ע וחייב המשלח: אכן ז"א דאף אי ישלד"ע זה נהנה וזה מתחייב לא אמרי' כמ"ש בקידושין דמ"ג, ושוב אשלד"ע וא"ש קו' הפמ"ג הנ"ל, דהא דח"ש אסור יש ב' טעמים, או דחזי לאצטרופי או דאחשבי' כמ"ש הריטב"א מכות והחכ"צ סי' פ"ו והכא אחשבי' לא שייך דהא הוא בעצמו לא לקח רק דנתנו לו וליכא ראי' מדאכל אחשבי', וחזי' לאצטרופי ג"כ ל"ש. דאי אמרי' דבעצם לא הוי אכילה פחות מכזית רק דחזי' לאצטרופי, ושוב יש לומר דבאמת נבלה והא דאכל משום דהמשלח יחייב דל"ש בכותי לפ"ע. וישלד"ע ול"ש דאם השליח נהנה לכ"ע אשלד"ע, ז"א דהא פחות מכזית לא נהנה דלא הוי אכילה מצד עצמו ושפיר מדויק הלשון חותך כזית: ולפי"ז א"ש דעשו לכה"ג שליח ועי"ז יהי' יכולין להשביע אותו שלא ישנה דאי לא יהי שלוחם לא יוכלו להשביע דאין השבועה חל דמושבע ועומד הוא כקו' הגרע"א ש אבל אם יהי' שלוחנ לא יעבור כלל אם ישנה רק המשלח יעבור ול"ו אשלד"ע דכל הטעם אי אמרי' לפ"ע ואם חשבוה לצדוקי ל"ש גבי' לפ"ע וממילא ישלד"ע וא"כ לא יחייב כלל הכה"ג אם יעבור אחילול יוה"כ ושפיר השבועה חל שלא ישנה. וממילא א"ש המדרש דשופך דם האדם ע"י שליח בב"נ חייב המשלח דישלד"ע דכל הטעם דאשלד"ע רק אי אמרי' דיהי' עובר אלפ"ע, ובב"נ דאין עובר אלפ"ע ממילא שוב ישלד"ע. ודו"ק היטב בזה כי הוא בעזה"י דבר עמוק וחריף:7שופך עי' תרגום דישוד דמא דאנשא בסהדין על מימר דייניא דמיה יתשד והוא פלא דהא בב"נ ל"צ לדונו כלל, והוא הדיין כהריגת המצרי דמרע"ה. וכ"ה ברש"י יבמות דמ"ז ב' דב"נ יכול להרוג ב"נ חבירו שגזלו. ואיך יתרגם דצריך סהדי ודיינין וע' סנהד' דנ"ז ב'. וראיתי בס' חלקת יואב תנינא סי' י"ד שהעיר בזה וכ' דבב"נ יש ב' דברים שצריכין לדונו א' שדמו מותר והיינו שמותר להרגו. והב' שחייבין הב"ד להרגו לקיים ובערת הרע מקרבך. וי"ל הא דב"נ נידן בע"א היינו רק לגבי ב"נ שמצווין על דינים, וכיון שנגמר דינו שדמו מותר ממילא חייבין להורגו דלגביי' ע"א נאמן. אבל גבי ב"ד של ישראל שיהי' מוטל עליהם חיוב להרגו בזה לעולם צריך ב' עדים כשרים ועדה של כ"ג דלגבי דידן אין ע"א נאמן דמחזקינן למשקר רק הע"א מועיל להתיר דמו שלא יהי' אסור להורגו דהרי בלא העד איכא איסור תורה להרוג ב"נ כמ"ש במכילתא הובא בחלק"י קמא או"ח סי' א', ופ"י העד הותר דמו, אבל לא שיהי' מוטל עלינו חיוב להרגו. וזה שת"א על מימר דייני' והיינו לגבי דידן ע"ש. ועי' בחינוך מצוה קצ"ב דלגבי דידן צריך ב' עדים, ורק אם הם ב"נ ג"כ מועיל, אבל הרא"ש וטור ס"ל דלגבי דידן שיהי' הב"ד מחויבין להזדקק להוציא ממנו ממון צריך ב' עדים כשרים. וע"ש במנחת חינוך ובשער המשפט סי' ת"ח. וע"ע בחלק"י בקונטרס קבא דקושיתא קושי' י"ח ונ' ע"ש ובשו"ת אוהל אברהם סי' ו'. ויש להאריך בזה ואכ"מ:
